אני מורה בכיתה י'. מרבית תלמידי הכיתה פתחו חשבון בפייסבוק. רבים מהם נמצאים שם כמה שעות מידי יום. האם נכון לבקש מהם לצרף אותי לקבוצה שלהם בפייסבוק? הרב אלישע אבינר מסביר על האחריות האישית של ההורים והמורים על המקום הרוחני בו נמצאים ילדיהם ותלמידיהם.
שאלה: אני מורה בכיתה י'. מרבית תלמידי הכיתה פתחו חשבון בפייסבוק. רבים מהם נמצאים שם כמה שעות מידי יום. האם נכון לבקש מהם לצרף אותי לקבוצה שלהם בפייסבוק? חברותי בקבוצה עשויה לתרום לשיפור איכות התקשורת האנושית בין תלמידי, ולמנוע תקלות המצויות לדאבוננו באינטרנט. מנגד, אני חושש שהצטרפותי לפייסבוק, תתפרש כמתן לגיטימציה לבילוי הבעייתי בפייסבוק.
תשובה: שאלה זו נשאלת גם על ידי הורים המתלבטים האם רצוי שיצטרפו כחברים לפייסבוק של ילדיהם? האם הם צריכים לדרוש זאת? אולי אפילו יותר מזה: האם הורים צריכים להרשות לילדיהם להירשם לפייסבוק רק בתנאי שהם מצרפים אותם כחברים לקבוצתם, על מנת שיהיו שם ויוכלו "לפקח". או שמא הגישה ההפוכה היא הנכונה: "להחרים" את הפייסבוק, על מנת שלא לתת כל לגיטימציה לצורת בילוי זו?
דילמות כעין זו מלוות את כלל עבודתנו החינוכית: האם להשתתף בבילוי של בני נוער שאיננו לרוחנו על מנת להיות נוכחים בו ולהבטיח שהאווירה לא תתדרדר יותר? האם להצטרף לפעילות של בני נוער שאיננה ראויה, כשרה, רצוייה, על מנת לגלות נוכחות ולנסות להשפיע לטובה, לרסן ולצמצם את הנזקים, למרות שזה מעניק לגיטימציה לפעילות זו. נוכחות המבוגרים עשוייה להתפרש על ידי בני הנוער כהסכמה, כתמיכה. או שמא נכון להחרים כל פעילות שלילית שיוזמים בני הנוער למרות שקיים חשש סביר שללא נוכחות מבוגרים יתנהגו בני הנוער בצורה שלילית יותר ואף יתדרדרו. לדוגמה, בתקופת הקיץ, יש מספר מוקדי בילויים המושכים בני נוער רבים בגלל ששוררת בהם אווירה מתירנית ופרוצה. האם להציב בהם משמרת קבועה של מבוגרים? נוכחות מבוגרים במקום עשויה למתן את התופעות, אבל היא מעניקה לגיטימציה למקום.
לפני שנתייחס באופן ספציפי לסוגיית הפייסבוק, נדון בדילמה העקרונית מתוך עיון במקורות מתקופות שונות. הנושא הוא: האם להצטרף לפעילות קלוקלת שיוזמים בני נוער, על מנת להיות שם, להשפיע לטובה ולצמצם את הנזקים, למרות שעצם הנוכחות עלול להתפרש כהזדהות עם הפעילות השלילית.
א. הגמרא (ע"ז יח ב) מונה רשימת בילויים שליליים ומגדירה אותם כ"מושב ליצים" וקובעת שאסור ללכת לשם, כגון: האיצטדינין (שבו מתקיימת מלחמת שוורים. לעיתים גם שבויים ועבדים הושלכו לזירה על מנת לבדר את הצופים) והכרקום (= מצור. החיילים שהטילו את המצור בילו את זמנם בשעשועים מפוקפקים). בגמרא מובאת דעה המתירה ללכת לאיצטדינין "מפני שצווח ומציל", פירש רש"י: אם רואה שיגיחו שם יהודי [= השוורים נוגחים יהודי] צועק ומתחנן להם ומצילו. וכן לכרקום "מפני ישוב מדינה, ובלבד שלא יתחשב עמהם", פירש רש"י: מותר לגשת למקום המצור על מנת לחלץ יהודים שמתגוררים בעיר שהוטלה עליה מצור, ובלבד "שלא יתחשב עמהם", שלא ייחשב כאחד החיילים שמטילים את המצור. למדנו מכאן, שמותר לאדם להשתתף בפעילות שלילית (= מושב ליצים), כאשר נוכחותו עשוייה "להציל". אמנם, בשתי הדוגמאות הנ"ל, מדובר בהצלה פיזית, בפיקוח נפש, אבל אולי יש ללמוד מכאן גם להצלה רוחנית. גם הצלה רוחנית היא הצלה. אם אדם מצטרף לפעילות של בני נוער על מנת "לצווח ולהציל", לנתב במקצת את הפעילות לכיוון חיובי ולמנוע תופעות שליליות חמורות – מותר. "ובלבד שלא יתחשב עימהם" – בלבד שיהיה ברור שהוא לא חלק מהם ולא מזדהה עם פעילותם!!
ב. הגמרא (סנהדרין כג א) מספרת ש"כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין… לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן". פירש רש"י: "שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עם הארץ בסעודה". האווירה בסעודת עם הארץ איננה מתאימה לתלמיד חכם. לכן בירושלים נקיי הדעת הדירו ממנה את רגליהם. נוכחותו של תלמיד חכם בסעודה מסוג זה עלולה להתפרש כמתן לגיטימציה לאווירה הירודה השוררת בה. אבל כתוב ב"ביאור הלכה" (סי' קע) שאם יכולה לצמוח "תועלת ממה שהתלמיד חכם מיסב שמה, כגון מה שנוהגין בזמנינו חבורה של מכניסי אורחים או של גמ"ח וכדומה, שעושין סעודה בזמן המיוחד להם, וממה שהתלמיד חכם יהיה אז ביניהם יתחזק על ידי זה הדבר יותר ויותר – אין שום חשש בדבר. ואדרבה כבוד התורה הוא כשמצותיה מתחזקין". אולי ניתן ללמוד מכאן שמותר לאדם להצטרף לבילוי שהאווירה בו היא בעייתית, אם נוכחותו עשוייה לשפר אותה.
ג. חלקו של אהרן בחטא העגל אומר דורשני. מדוע אהרן נענה לבקשת העם "קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו"? מדוע הוא שיתף איתם פעולה? הסברים רבים ניתנו להתנהגות זאת. אחד מהם טוען שאהרן חשב שבהצטרפותו לבקשת העם הוא יצליח למזער את ה"נזק" ואפילו למנוע אותו כליל. כך נאמר במדרש:
"וירא אהרן, מה ראה? אם בונין הן אותו, זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתן כלה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי, ורבנו משה יורד…" (ויק"ר י ג).
כך פירשו גם ה"כלי יקר" וה"אור החיים". למרות שהשתתפותו בעשיית העגל עשויה היתה להתפרש כהסכמה, כמתן לגיטימציה, אהרן לא חשש מכך. הרי לנו דוגמה פשוטה, להשתתפות בפעילות שלילית מתוך מגמה למתן אותה.
בגמרא (סנהדרין ז א) מובא הסבר שונה: "[אהרן] ראה חור שזבוח לפניו". חור שהתנגד לעשיית העגל, נרצח בידי העם. "אמר: אי לא שמענא להו – השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה". תרגום – אמר אהרן: אם לא אשתף איתם פעולה, יעשו לי כמו שעשו לחור, ויתקיים 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא תהיה תקנה לחטאם לעולם. מוטב שיעשו את העגל, אולי תהיה להם כפרה בתשובה". אהרן חשש שאם יתנגד למעשיהם, הם יהרגו אותו ולא תהיה להם כפרה. המפרשים התלבטו מדוע לחטא הריגת כהן ונביא אין כפרה, בעוד יש תקנה לחטא העגל? אפשר להציע, שאם ייהרג כהן ונביא, כלומר, תיכרת השדרה המרכזית של ההנהגה הרוחנית בעם ישראל אין מי שישיב את עם ישראל בתשובה.
לעניננו – לעיתים, החרמת ההורים או המחנכים את פעילות בני הנוער עלולה לגרום להם לאבד את יכולת השפעתם על בני הנוער (הם כבר לא יהיו "רלוונטים" עבור בני הנוער…). ולא יהיה מי שיחזיר את בני הנוער לדרך התורה והמוסר.
האם צדק אהרן בשיקוליו להיות שותף לעשיית העגל? זוהי מחלוקת בין רש"י לתוספות. רש"י סובר שאהרון "הורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל" ושגה. תוספות סוברים שאהרן נהג כשורה, מפני שבדרך זו "רבים השיב מעון, שיהא להם תקנה".
קשה ללמוד מסיפור העגל מהי ההדרכה הנכונה בדילמה החינוכית שלנו, מפני שחטא עבודה זרה הוא חמור ביותר. ועוד, אהרן לא רק נכח בעת עשיית העגל אלא היה שותף לעשייתו ("ויקח מידם, ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה"). גם אם רצוי שהורים יהיו מעורבים בפעילות בעייתית של הנוער, יש גבול לעומק מעורבותם ולחומרת הפעילות.
ד. הגמרא (מכות י א) קובעת:
"תלמיד שגלה [מפני שרצח בשוגג] – מגלין רבו עמו [לעיר המקלט], שנאמר: 'וחי', עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [= דאג לחיוּתו של התלמיד]".
ביאר הרמב"ם:
"עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".
למדנו שאסור לרב לנטוש את תלמידו, הוא חייב להיות איתו בכל מקום, גם בעיר המקלט, למרות שמי שיפגוש אותו שם עלול לחשוד בו שגם הוא גלה בגלל שרצח בשוגג… חייב הרב להיות עם תלמידו כדי לדאוג לחייו הרוחניים.
מכאן למדנו על גודל האחריות של הרב כלפי תלמידיו ועל אחת כמה וכמה של הורה כלפי ילדיו, שבכל נסיבות החיים אסור לנטוש אותם. אולי, מכאן ניתן להסיק שאם ההורים או המחנכים לא הצליחו למנוע את הצטרפותם של בניהם או תלמידיהם לפייסבוק, אסור להם לנטוש אותם לנפשם. צריך ללוותם בפייסבוק [ללוותם בגלוּתם…] מתוך דאגה לנפשם ולשלומם הרוחני. הדרכה זו קלה ליישום במסגרת הבית, מפני שההורים מופקדים על חינוך ילדיהם בלבד. אבל מחנך שיש לו תלמידים רבים צריך לשקול את טובתם החינוכית של כלל תלמידיו ולא של הפרט הבודד. אם רק תלמידים בודדים פתחו חשבון בפייסבוק, עשויה הצטרפות המחנך לקבוצתם לעודד את יתר התלמידים לפתוח חשבון בפייסבוק. לרוב זה לא המצב. מרבית התלמידים נמצאים בפייסבוק, לכן המחנך צריך "לגלוֹת" עם תלמידיו.
